נאום ההיסטוריה // אורית מרק אטינגר

אלו ימים שלרבים מאתנו אין תשובה לשאלה הפשוטה "מה שלומך?"
אז אני אתחיל: שלומי טוב – מודה על מה שיש, כי ככה החלטתי. כי פשוט אי אפשר אחרת.
ולא שחסרות לי סיבות לענות תשובה שונה:
במלחמה הזאת איבדתי את בן דודי האהוב אלחנן קלמנזון הי"ד, שנהרג כשחילץ יחד עם צוות קלמנזון בני דודים שלי יותר מ 100 אנשים בבארי עד שנפל.
ושלושה שבועות אחר כך, בכניסה הראשונה לעזה איבדתי את אחי הקטן פדיה מרק שנפל בתקרית הנמר.
אבידות קשות מנשוא, שהצטרפו לסיפור חיי, שהוא סיפור חיי עמי, כאשר איבדתי קודם לכן את אבי בפיגוע ירי בשנת 2016, ואת שלומי אחי הבכור בשנת 2019. 4 אנשים מהמשפחה הכי קרובה אלי, כבר לא איתנו.

אבל הערב אני לא רוצה לדבר על ההווה ולא על העבר, אני רוצה לדבר על העתיד. על איך יראו ספרי ההיסטוריה של הילדים והנכדים שלנו.

וכך נופיע בספרי ההיסטוריה:
בימים ההם כשכל המדינות ניסו לפגוע במדינת ישראל, מלבנון, מעזה, מעירק, מתימן, מאיראן –
הם מצאו מולם עם חזק ומאוחד. זאת היתה ההפתעה שלהם, כי בתקשורת הם שמעו משהו הפוך לגמרי.
אבל הם מצאו עם שלא נתן לשום מחלוקת לערער אותו.
היו אמנם הרבה דיונים סוערים בין משפחות של חטופים, ובין משפחות שכולות, ובין ימנים לשמאלנים ובין דתיים לחילוניים,
אך המסקנה של כולם הייתה ברורה- נעמוד יחד מאוחדים מול האויב. את המחלוקות נשאיר לאחר כך, שידע האויב שמולנו אין לו סיכוי.
וכך היה, חודשים של מאבקים קשים ומטלטלים, כשכל הקבוצות פעלו יחד- משפחות של נופלים, עם משפחות של חטופים, קיבוצניקים ומתנחלים , חובשי כיפות יחד עם אתאיסטים- יחד.
כי הייתה מטרה אחת לנגד עיניהם- לנצח. ביחד!

ובספרי ההיסטוריה נלמד אחד אחד על גיבורי התקופה:
על אמא מדהימה שבנה נחטף והיה שבוי בעזה. אותה לביאה נלחמה והגיעה לכל פורום, ולכל ארץ בעולם כדי להילחם שבנה יחזור. כמה יש לנו ללמוד מאותה אמא שבמקום להישאב לכעס ותסכול , בחרה להילחם עד שבנה יחזור. והוא חזר.
ועל גיבור ישראל נוסף מאותה תקופה, שכרתו לו יד ורגל בגלל הפציעה שלו במלחמה, ובכל זאת הוא המשיך את חייו ורק שאל איך הוא יכול לתרום במצבו החדש, ועוד חיזק לוחמים נוספים.
ועל ילדה שחזרה מהשבי, והמיסה את הלבבות של כל העם הזה בחוכמתה ובאצילות הנפש שלה. ולימדה את העם כולו פרופורציות.
ובספרי ההיסטוריה גם יהיה כתוב, איך זאת היתה תקופה שבה הרחוב לא היה מלא באנשים, אלא מלא בגיבורים. עוברי אורח פצועים בגוף, פגועים בנפש, אך כולם אחים, כמו פאזל מלא בחלקים חסרים שמרכיבים את עצמם לתמונה חדשה ומרגשת.
והחמאס או החיזבאללה או החותים או כל אויב אחר, יהפכו לעוד פרק בספר ההיסטוריה, ויהיו שם לצד עמון, ומואב ועמלק, חלק בשרשרת של צוררים שרצו להכחיד את עם הנצח, עד שנמחקו בעצמם.

אבל כדי לכתוב את ספר ההיסטוריה העתידי כמו שצריך – בואו נחזור להווה:
אני מאמינה שיש דברים שבידיים שלנו ויש דברים שלא.
אין לי יכולת להיכנס בעצמי לעזה ולחלץ משם חטופים.
אין לי יכולת לקבוע הסכמים ומשא ומתן כזה או אחר עם השטן.
אין לי יכולת להחזיר לאמא את הבן שלה ולאחות את אחיה…
אלו דברים שאין ביכולתי לשנות. לצערי.

מה שכן בידיים שלי ושלנו- זה להחליט אלו אנשים נהיה אחד כלפי השני ומה נלמד את הדורות הבאים.
אם נהיה מפולגים – אם התקופה הזו תיזכר כתקופה של שבר וחורבן. ספר ההיסטוריה שלנו ייראה אחרת לגמרי, ומי יודע מי יזכה לקרוא אותו בכלל. וזה בדיוק מה שהחמאס רוצה.
הם מנסים לקרוע אותנו, אבל אסור לנו לתת להם את הניצחון הזה.
עלינו להראות להם שאנחנו אגרוף אחד חזק. ולא אצבעות נפרדות.
אם נחליט להיות יחד בכאב, לאהוב, לחבק, להכיל דעות שונות מאתנו.
להילחם במלחמה המטלטלת הזו יחד- זה בידיים שלנו.
אם תראו את המשפחה שלי, תראו אחד עם פיאות ארוכות ואחד עם שיער ארוך וקעקועים. וזה כל היופי. ככה נראה העם שלנו. משפחה אחת מגוונת. פסיפס.
זה מה שאנחנו רוצים להנחיל לדורות אחרנו. עם מאוחד ברגעים קשים.
וכשנהיה מאוחדים, האור יהיה כל כך חזק- שהרוע יהיה מסונוור.. וכשהרוע יהיה מסונוור – החטופים יחזרו.
ואם כל אחד מאתנו יקח רגע ביום להתפלל שישובו- הם ישובו.
היו ניסים בהיסטוריה, אני רוצה נס כזה עכשיו!

אז בעזרת ה שנצליח לכתוב היום את הפרק החדש בהיסטוריה של עמנו – פרק הגבורה והניצחון!
השם עוז לעמו יתן, אנחנו נתאחד בעוז – ואז השם יברך את עמו בשלום.