אומרים שברק לא מכה פעמיים. אבל מה אם הוא כן? מה אם הוא מכה… ארבע פעמים? אורית מרק אטינגר איבדה ארבעה מבני משפחתה הקרובים תוך שבע שנים: קודם אביה, אחר כך אחיה הבכור, בן דודה שהפך להיות לה כאב, ואז, אחיה הקטן. אני יודעת מה אתם חושבים. איך ממשיכים מכאן? איך מאמינים? איך זזים בעולם מבלי לחשוש מהברק הבא? הפרק הזה פותח סימן שאלה על כל מה שאנחנו חושבים שאנחנו כבר יודעים על אובדן, תקווה ומשמעות החיים. איך דווקא מתוך נושא כל כך עצוב מצאתי את עצמי מחייכת שוב ושוב? השיחה הזאת פותחת את הלב, דווקא כשהנושא שלה נשמע כל כך סוגר. היא מלאה בכאב ובחסד שמתערבבים יחד. אהבת החיים של אורית, האופטימיות שלה, ההתבגרות לצד הילדות שבה – זה מדבק. השיחה איתה הזכירה לי כמה אנחנו בטוחים שאנחנו יודעים, ובעצם, אנחנו לא.